החלטה בתיק בש"פ 7514/10

1.              זהו ערר שהגישה המדינה על שחרורו לחלופת מעצר של המשיב, בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט).

להלן נפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

2.              כנגד המשיב ועוד שני אחרים הוגש בתאריך 23.8.2010 כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז. העבירה שיוחסה למשיב בכתב אישום זה היתה עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). יצוין כבר עתה כי שני נאשמים נוספים בכתב האישום, אבי אורמן (להלן: אורמן) ויניב שער (להלן: שער; שני אלה יכונו להלן גם: הנאשמים), הואשמו בנוסף בניסיון רצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין, נשיאת נשק בלא רשות על פי דין, לפי סעיף 144(ב) וסעיף 29 לחוק העונשין, שינוי זהות רכב או חלק של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק העונשין וקבלת רכב או חלק גנובים, לפי סעיף 413י לחוק העונשין.

3.              בכתב האישום נטען כי המשיב והנאשמים, ביחד עם אחרים, קשרו קשר להביא למותו של איש עסקים מנתניה בשם אייל סופר (להלן: סופר). נטען כי הנאשמים פנו לאדם בשם גיל כהן (להלן: גיל) וביקשו ממנו שישמש כנהגו של אורמן בעת הוצאתה לפועל של תכנית הרצח. נטען עוד כי המשיב אף יצר קשר עם אורמן והפציר בו לבצע את הרצח בהקדם. על פי כתב האישום, בחודש יולי 2010 ערכו הנאשמים, ביחד עם גיל ועוד אחרים, הכנות לקראת הוצאתה לפועל של התכנית: סוכם כי שער יבצע תצפיות לעבר סופר, גיל ישמש כנהג של אורמן ואילו אורמן יבצע את הירי לעבר סופר, בכוונה להביא למותו. בכתב האישום נאמר עוד כי נערכו תצפיות לעבר בתי העסק של סופר והקושרים הצטיידו באופנוע גנוב, בנשק ובתחמושת לצורך ביצוע הרצח.

על פי כתב האישום, בתאריך 1.8.2010 החליטו אורמן, שער וגיל כי לצורך ביצוע התכנית יעשו שימוש בשני כלי רכב: אורמן וגיל עשו שימוש ברכב אחד, ואילו שער ברכב אחר. בשעה 18:43 הם יצאו בשני כלי הרכב למלון "כרמל" שבו התאכסנו; בשעה 18:53 הורה אורמן לשער ללכת לשוק בנתניה ולקנות כפפות; בשעה 19:02 התקשר המשיב לאורמן על מנת לוודא שתכניתם המשותפת תצא לפועל ואורמן הרגיעו באומרו כי הוא נמצא בשטח והתכנית תתבצע עוד באותו יום.

בהמשך, כך נטען, נטלו אורמן וגיל את הנשק ובשעה 19:28 נפגשו עם שער וקיבלו ממנו את הכפפות, שאותן רכש, על פי הוראתו של אורמן. לאחר מכן, כך כתב האישום, שער המשיך לעבר מסעדה שבבעלותו של סופר והתמקם בסמוך אליה על מנת לבצע תצפית, תוך שהוא מדווח לאורמן בכל אותו הזמן. אורמן וגיל המתינו ברכבם, במקום סמוך, לבואו של סופר. התכנית לא צלחה לבסוף, בעקבות מעצרם של אורמן, שער וגיל בידי המשטרה.

4.              עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה כי יוארך מעצרם של המשיב, הנאשמים וגיל עד לתום ההליכים המשפטיים. המדינה ציינה בבקשתה את המסוכנות הרבה הנובעת מן המשיב והאחרים לשלום הציבור בכלל ולשלומו של סופר בפרט, וכן עמדה על עברו הפלילי המכביד של המשיב, שהינו אסיר ברישיון.

בתאריך 13.10.2010 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד כי התשתית הראייתית שבידי העוררת כנגד המשיב איננה איתנה, וזאת בפרט נוכח סתירות שנמצאו בהודעותיו של גיל באשר ליכולתו לדעת כי המשיב עמד בקשר עם אורמן לגבי הרצח. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי מתמלול השיחה שנערכה בין המשיב לבין אורמן עולה קשר רופף לעובדות כתב האישום ואין בו כדי לבסס תשתית ראייתית מספקת למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הנכבד קמא קבע עם זאת כי אכן עולה מן החומר מעורבות כלשהי של המשיב באירועים המיוחסים לאורמן ונוכח עברו הפלילי והיותו אסיר ברישיון - יש לשחררו לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" בערבויות מתאימות.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני על ידי המדינה.

5.              המדינה משיגה בערר על קביעתו של בית המשפט הנכבד קמא כי הראיות שבידיה אינן מקימות תשתית ראייתית מספקת כנגד המשיב ומציינת כי יש בראיות שהונחו בפני בית המשפט הנכבד קמא ובפרט בהצטברות שלהן, כדי ללמד על סיכוי סביר להרשעת המשיב. זאת ועוד, נוכח עברו הפלילי המכביד והיותו אסיר ברישיון - אין מנוס, לגישתה, מהותרתו במעצר. המדינה טוענת בפירוט לגבי חומר הראיות הקיים בתיק, הכולל, לשיטתה: קשר טלפוני אינטנסיבי בין המשיב לאורמן בשבועות שקדמו ל-1.8.2010; שיחה מתועדת בין אורמן למשיב, המעיד על לחץ שהפעיל לכאורה המשיב על אורמן. כן היא מסתמכת על: גרסתו של גיל, שנמסרה ביוזמתו ומבלי שהוצג לו תמלול של השיחה, על שיחה שהתנהלה בין אורמן לבין מי שזוהה במכשיר הטלפון הנייד כ"חיים הרצליה", שבה הפעיל אותו אדם לחץ נוסף על אורמן. המדינה טוענת כי "חיים הרצליה" הוא-הוא המשיב שלפנינו.

המשיב בחקירתו הכחיש כי קיים את השיחות הנ"ל, הגם שהן מוקלטות ומתומללות בידי המשטרה. מעבר לכך טוען המשיב כי הראיות שבתיק אינן מלמדות על קשר בינו לבין האירועים המתוארים בכתב האישום וכי טענות המדינה הן בגדר ספקולציות בלבד.

6.              בתאריך 17.10.2010 קיימתי דיון במכלול, בגדרו נמסרו לי גם עיקרי תיק החקירה. בסיומו של הדיון הוריתי לבאת-כוח המדינה להגיש השלמת טיעון בכתב ביחס לסוגיה המשפטית שהתעוררה בדיון, לגבי הזיקות האפשריות בין עילת המעצר הנטענת, המסוכנות וחלופת המעצר. כן התבקשה באת-כוח המדינה להתייחס גם להערות נוספות שהעליתי בדיון. במקביל ניתנה אפשרות למשיב להגיב להודעה זו.

          העוררת צירפה, בהודעתה המשלימה, אסמכתאות העוסקות בנושא אפשרות השחרור לחלופת מעצר, שעה שנקבע שקיים פגם, או חולשה, בעוצמת הראיות לכאורה. כך למשל, הביאה העוררת מובאות מהחלטות שבהם נאמר כי אחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא היעדר עוצמה מספקת בראיות הלכאוריות שיש בהן כדי להצדיק מעצר בפועל (ראו: בש"פ 5280/02 מירפולוסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2002); בש"פ 8922/04 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.10.2004);  בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.5.2005)).

בהודעת המשיב מתאריך 21.10.2010 נאמר כי אין באמור בהודעת העוררת כדי לפגום בהחלטת השחרור של בית המשפט הנכבד קמא וזאת, לטעמו, נוכח התנאים המגבילים הנוקשים עד מאוד שנקבעו בהחלטה האמורה. עוד ציין המשיב כי, לשיטתו, יש אפילו מקום לצמצם את תנאי השחרור שהושתו עליו, ככל שניתן. 

עתה הגיעה שעת ההכרעה.

7.              לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל החומר הרב שצורף, מסקנתי היא דין הערר להתקבל, במובן זה שהמשיב ייעצר עד תום ההליכים. להלן אפרט את הטעמים למסקנתי זו.

8.              סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע, בין השאר, כי בית המשפט לא ייתן צו מעצר עד תום ההליכים, בהתקיים עילת מעצר, אלא אם נוכח, לאחר שמיעת הצדדים, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם - פחותה.

בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר הוא נדרש לבחון האם די בראיות הלכאוריות אשר הובאו בפניו - באם תוכחנה במהלך המשפט - כדי להוות פוטנציאלית בסיס להרשעה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133, 151 (1996) (להלן: הלכת זאדה)). בהלכת זאדה נקבע עוד כי קיומן של סתירות, אי התאמות ופרשנויות שונות - אינן שוללות את ערכן הלכאורי של הראיות לצורך סעיף 21(ב) הנ"ל. כלומר, בית המשפט איננו נדרש בשלב מקדמי זה לבחון את מהימנות הראיות המובאות בפניו, משל היה הוא הערכאה המבררת, אלא לבחון רק האם בראיות אלו יש "פוטנציאל ראייתי", כלשון הלכת זאדה, להוכחת המיוחס לנאשם, לאחר שיעברו את "כור ההיתוך" של המשפט עצמו.

9.              לשיטתי, בחינה מדוקדקת של חומר הראיות בתיק זה מובילה למסקנה כי הראיות הקיימות כנגד המשיב אכן יש בהם לכאורה פוטנציאל ראייתי, כמשמעו בהלכת זאדה, אם כי עוצמתן אמנם איננה רבה. קביעה זו מתבססת על מספר רכיבים: